זמן חופש והעצמי: זמן חופשי בהקשר מעמד הביניים בישראל

שנה: 
תואר: 
סטודנט/ית: 
תקציר: 

המחקר הנוכחי עוסק בבחינת זמן חופשי בקרב בני המעמד הבינוני גבוה המתגוררים ביישוב עירוני במרכז ישראל. אני מתייחסת לזמן חופשי כאל כלי המאפשר הבנה מעמיקה של האופנים בהם פרטים מנהלים את העצמי שלהם, תוך התמקדות במשמעויות הסובייקטיביות לפעולות ולחופש (freedom), ובביטוי השפעת התרבות בחיי היום-יום.

 בעוד ששפע מחקרים התמקדו בשימוש בזמן, הוקדשה תשומת לב מועטה לקשרים שבין זמן חופשי, חופש והעצמי. בניסיון למלא את הפער הזה בספרות המקצועית, מחקרי בוחן את הזמן החופשי משלוש פרספקטיבות. ראשית, אני מבקשת לתאר במה אנשים  עוסקים בזמנם החופשי. אני חושפת סוגי פעילויות הנעשות בזמן החופשי , התדירות בהן עוסקים בפעילויות אלו, כמות הזמן המוקדשת להן ובחברת מי הן מתבצעות. זווית המבט השנייה הינה הפרספקטיבה הסובייקטיבית של הפרט, תוך התמקדות בתפיסתו את הזמן החופשי והמשמעויות שהוא/היא מייחס/ת לו. כיצד מוגדר זמן חופשי? מה מניע את הפעולה במהלכו? כיצד אנשים מעריכים זמן חופשי? ובאיזה אופן הדבר קשור לניהול העצמי בחיי היום יום? הפרספקטיבה השלישית הינה חקירת זמן חופשי בהקשר של תרבות ושיחים; אני בודקת כיצד הללו מעצבים פעולה ומשמעות, תוך מענה על שאלת החופש. באיזו מידה מהווה זמן חופשי אתר לבחירה חופשית וסוכנות עצמית (agency)? בשונה ממחקרים קודמים על שימוש בזמן אשר מתייחסים לזמן חופשי לרוב במונחי אבחנות דיכוטומיות אובייקטיביות בין פנאי ועבודה, המחקר הנוכחי ממשיג זמן חופשי כחוייה סובייקטיבית.   המחקר קווה להציע חקירה תיאורתית ביקורתית של זמן, ככלי לבחון  שאלות אודות agency בחירה חופשית והעצמי. הוא אינו מתייחס לזמן חופשי כמרחב ריק אותו היחיד חופשי למלא לפי רצונו, אלא כמעוצב על ידי כוחות תרבותיים.

באמצעות שילוב תובנות שהופקו ממגוון גישות, כגון כאלו הנגזרות מפסיכולוגיה חברתית, מיקרו-סוציולוגיה, סוציולוגיה של התרבות והתיאוריה הפוקוזיאנית (Foucauldian), הנני מתמקדת בקשר בין משמעות לפעולה מתוך הכרה בכך שמנגנונים תרבותיים ומסגרות דיסקורסיביות עשויים לכונן סובייקטים ולהבנות משמעויות. שילוב גישות סוציולוגיות מרמת המיקרו והמאקרו, והסתמכות על כלים ותובנות השאובים מהן, מאפשרים לי להשתמש בשפע פרדיגמות הזמינות לחוקר, בתקווה להציע בחינה מורכבת יותר של זמן חופשי. לפיכך המחקר בוחן לא רק מה אנשים עושים בזמנם החופשי, אלא גם כיצד הם תופסים, מפרשים וחווים אותו, וכיצד זמן חופשי קשור לתפיסות של אושר, חופש והעצמי האידיאלי. יחד עם זאת, הניתוח המוצע שואב מדיונים תיאורטיים בני ימינו אודות הקשר בין שיח, רפרטוארים תרבותיים, סוכנות עצמית ומשמעות סובייקטיבית, להם אני מקווה לתרום באמצעות התמקדות האמפירית  ייחודית בסוגיית השימוש בזמן והזמן החופשי,  ובכך לזרוק אור גם על שאלות חופש,agency וניהול העצמי בן זמננו.

שימוש בזמן מקושר לרוב עם לחץ ומחסור בזמן. ריבוי מטלות, ניהול זמן, busyness ופרודוקטיביות הפכו למעין סיסמאות המתמצתות את החיים בזמננו. בניגוד לכך, זמן חופשי נתפס כתחום של חופש בו אנו יכולים להירגע, לחפש עינוגים או להשקיע בעצמנו או בבני משפחתנו וידידינו. תפיסה זו מעלה שאלות מהותיות המקבלות מענה ממסקנות המחקר הנוכחי. כיצד ניתן להסביר לחץ זמן, כפי שמשתקף במחקרים אודות שימוש בזמן, לאורם של מחקרים אחרים אשר מורים על כך שכיום ישנו יותר זמן חופשי ושעות עבודה פחותות מימים עברו? באיזו מידה הזמן החופשי הוא אכן חופשי, וכיצד זה קשור לסוכנות העצמית של הפרט ולעצמי שלו? באיזה אופן בחירותיהם של פרטים מוטות על ידי פרדיגמות ושיחים תרבותיים רווחים, ומהן הפרדיגמות בעלות ההשפעה הרבה ביותר ביחס לזמן חופשי? במילים אחרות, כיצד פרטים עושים שימוש בפרדיגמות ומסגרות פרשנות תרבותיות בכדי להבין את חייהם באופן כללי, ואת יחסם לזמן חופשי באופן ספציפי?

בפרק 1, אני מציגה את ספרות המחקר על שימוש בזמן, העצמי, תרבות וחופש. מחקרים אודות שימוש בזמן התמקדו בקשר בין עבודה לפנאי, לחץ זמן, הבדלי מגדר או פעילויות פנאי כגון ספורט, תיירות וצריכת תרבות; אולם לא ניתנה התייחסות מספקת למשמעויות הסובייקטיביות המוענקות לזמן החופשי, כמו גם לקשר בינו לבין העצמי והחופש. יתרה על כך, ספרות העבר ראתה באינדיבידואליזם כרכיב מרכזי לתפיסות מודרניות מערביות של העצמי כסוכן חופשי ואוטונומי. אולם שיחים קפיטליסטיים ותרפויטיים בני זמננו מעודדים עבודה על פרוייקט העצמי, המכוונת להשגת עצמי התואם לתכתיבים תרבותיים רווחים, בין אם ביחס לשימוש בזמן, מערכות יחסים או הגוף הרצוי. מאחר וזמן חופשי קשור באופן מורכב לעצמי, בחינת האופן בו אנו תופסים אותו, מפרשים ומסבירים כיצד אנו משתמשים בו, עשויה לשפוך אור על השאלה מדוע אנו עושים מה שאנו עושים ומה  זה אומר על מי שאנחנו, או מה שאנחנו חושבים שאנחנו, ומה אנחנו רוצים להיות. מחקרים קודמים הציעו שמרכזיות הצריכה, הטכנולוגיה והתקשורת בחיים בזמננו תרמה לעיצוב חיים לחוצים, ושהמודלים האידיאלים המוצגים באמצעי התקשורת  מעודדים עבודה עצמית. אולם מיעוט מחקרים קטן יחסית מתמקד במשמעויות הסובייקטיביות של פרקטיקות צרכניות או שימושי מדיה בזמן החופשי. בסיום הפרק  אני דנה בספרות העוסקת בדיונים אודות שאלת התרבות והסוכנות העצמית, ושיחים של אושר וחופש, נושאים אשר מהווים את מוקד המחקר הנוכחי. ייחודיות הפרוייקט המוצג להלן נעוצה בחקירה אמפירית של סוגיות אלו באמצעות חשיפת זוויות המבט הסובייקטיביות אודות זמן חופשי, חופש והעצמי מתוך הכרה לכך שהתרבות מעצבת אותן באופן ניכר.

מבחינה מתודולוגית (פרק 2) המחקר מבוסס על נתונים שנאספו בשנים 2012-2013, תוך שימוש בשתי שיטות: שאלונים וראיונות עומק חצי-מובנים. השימוש בשיטות מעורבות נעשה במטרה להעשיר את החקירה הקיימת של זמן חופשי ובכך לשפר את הבנתנו אודות מה אנשים עושים וכיצד הם חווים ומפרשים את פעולותיהם. נערכו ראיונות עם ארבעים ושלושה בוגרים בגילאי 32-63 בני המעמד הבינוני-גבוה המתגוררים בפרבר עירוני במרכז ישראל. ביניהם נכללו דמויות מפתח מקומיות המחזיקות בעמדות מרכזיות בעיר, אשר נבחרו מתוך מטרה להכיר את העיר באופן כללי, את תושביה ואת סגנון החיים האופייני להם, ובכך להשיג מבט כוללני יותר של השדה. בנוסף, ניתחתי נתונים מילוליים המופיעים בטקסטים מוניציפאליים (אתר האינטרנט הרשמי וחוברות שונות) וכן בעלונים פרסומיים ובעיתון המקומי. השאלון היה מיועד, בהיותו כלי כמותני, לאסוף נתוני רקע ביוגראפי בסיסיים ומידע על סוגי פעילויות זמן חופשי, תדירותן, משך הזמן המוקדש להן ועם מי הן נעשות; בעוד שהראיונות היו מיועדים לחשוף משמעויות סובייקטיביות, מניעים, הערכות או רצונות הקשורים לזמן חופשי. המרואיינים נשאלו אודות שלוש סוגיות עיקריות: ראשית, כיצד הם מתארים, מגדירים, חווים ומעריכים זמן חופשי; שנית, כיצד נתפסים אושר, חופש והעצמי האידיאלי ובאיזה אופן הם קשורים לזמן חופשי; ושלישית, האם וכיצד נעשה שימוש בזמן חופשי לצריכת מוצרים, שירותים ומדיה. השאלונים נותחו באמצעות הפקת נתונים סטטיסטיים תיאוריים, וניתוח הראיונות והטקסטים הכתובים נעשה על פי הגישה המעוגנת בשדה. המחקר מתמקד במעמד הביניים, ובאופן ספציפי במעמד הבינוני-גבוה, שזכה לתשומת לב מועטה במחקרים סוציולוגים בישראל עד כה, בייחוד ביחס לתרבות וזהויות. ישראל מהווה שדה מחקר מעניין במיוחד בהקשר זה, הודות לשילוב שתועד בספרות המחקר בין ערכים מערביים של אינדיבידואליזם וקפיטאליזם לצד מורשת מסורתית של אוריינטציות יהודיות יותר קולקטיביסטיות וקהילתיות. בנוסף לכך המתח הכרוך בחיים במדינה המאופיינת בחוסר בטחון לאומי עשוי להעצים את הצורך 'לברוח' בזמן החופשי.

ממצאי הראיונות עם דמויות המפתח המקומיות (פרק 3) מספקים תובנות על מאפייני היישוב, המתואר על ידם כיישוב קהילתי משפחתי, בו שוררים יחסים הרמוניים בין התושבים הדתיים לחילוניים. היישוב תואר כסביבה פרברית אידיאלית לגידול ילדים, המציעה פעילויות משפחתיות רבות כמו גם מגוון פעילויות העשרה אליהן מתגייסים הורים למען התפתחות ילדיהם. היישוב התאפיין כ"ביניים פלוס", ותושביו עובדים שעות מרובות, מנהלים סגנון חיים האופייני למעמד הבינוני-גבוה ודורשים פעילויות פנאי באיכות גבוהה. תיאורי דמויות המפתח המקומיות  שימשו כהקשר להבנה טובה יותר את משתתפי המחקר וסגנון חייהם, כמו כן חשף את האופן בו מבנים חברתיים עשויים להשפיע על פעולה. בחינת הטקסטים הכתובים אישרה כי קיים טווח רחב של אופציות פנאי זמינות ביישוב, וכן שפכה אור על תסריטים תרבותיים אליהם נחשפים התושבים, כגון תימות של עבודה עצמית והישגים, אינדיבידואליות, משפחה וקהילה.

הפרק הבא (4) מהווה מפויי קונספטואלי המבוסס על הגדרותיהם של המרואיינים למושג הזמן החופשי. חופש (freedom) נמצא כתימה מרכזית העוברת כחוט השני בדברי המרואיינים, השלובה באופן בלתי נמנע בהבנת המרואיינים את הזמן החופשי ותפיסות העצמי.  הגדרות המרואיינים הצביעו על מושג  של חופש  שמבחין בין חופש מ לבין חופש ל, המזכירה את הדיון של אריך פרום (1984/1942) על חופש. ברמה הראשונה עלה כי חופש מעשיית מטלות כולל מחויבויות למקום העבודה, מטלות ביתיות והתחייבויות בפני אחרים ובפני העצמי. חופש זה נתפס כזמן חופשי ממטלות כמו גם חופשי מהמתח הפסיכולוגי הנלווה להן. ברמה השניה, זמן חופשי הוגדר כזמן בו הפרט חופשי לבחור לעשות/לנהוג כרצונו, תוך הענקת מקום מרכזי לשליטה ואוטונומיה. לפיכך הוא תואר לא רק כזמן לרגיעה ובריחה מלחצי המחויבויות היומיומיות אלא כהזדמנות להקדיש זמן לעצמי. בהינתן הדגש על חופש, אטען כי תחושת לחץ הזמן עליה דווח במחקרים קודמים, עשויה להיות קשורה לא רק לעבודת-יתר או לכך שיש לפרט פחות זמן חופשי, אלא גם לתחושת חופש מוגבל, שנובעת מאילוצים חיצוניים.

הממצאים הכמותניים של המחקר (פרק 5.1) הראו פעילויות זמן חופשי על פי דווח המרואיינים. וחשפו טווח רחב של פרקטיקות הנהוגות על ידי רובם במרחב הפרטי או הציבורי, לבד או בחברת אנשים אחרים, תוך השתתפות בחיי היומיום השגרתיים או חריגה מהם. שימוש באמצעי תקשורת נמצא דומיננטי בזמן החופשי היום יומי. למרות השימוש הנרחב במחשבים וטלפונים ניידים, צפייה בטלוויזיה נמצאה כפעילות בה מושקע הזמן המירבי מבין הפעילויות היומיומיות לזמן החופשי. מלבד עיסוק במדיה, חלק ניכר מהזמן החופשי מוקדש לפעילויות אחרות כגון ספורט, קריאה והאזנה למוזיקה, אשר רובן נערכות בבית. אולם אין זה מצביע על בידוד חברתי. להיפך, המרואיינים דיווחו כי בחלק גדול מהזמן החופשי הם מבלים בחברת בני משפחה או חברים, הן במרחב הפרטי והן בציבורי. ממצא זה היה מפתיע לאור הספרות המורה על פחות זמן המוקדש לבילוי עם המשפחה ועל ירידה בקשרים חברתיים. בנוסף, פעילויות רבות, כמו קניות ובילוי במסעדות, אך גם פרקטיקות לניהול העצמי, היו קשורות לצריכה. שיעור גבוה יותר של נשים בהשוואה לגברים דיווח על קניית ביגוד ומוצרי טיפוח, כמו גם על השתתפות בשיעורי ספורט או העשרה ועל טיפולי יופי. בעוד שנשים וגברים מבלים כמות זמן חופשי שווה עם ילדיהם, נשים דיווחו שהן מבלות יותר זמן, בהשוואה לגברים, עם הוריהן ואחיהן או בפגישות עם קרובי משפחה וחברים. הממצאים האיכותניים הראו שפעילויות זמן חופשי נחוו באופנים שונים, למרות שתיאורי המרואיינים היו דומים להפליא, מה שמרמז על השפעתו החזקה של מאגר משותף של אופציות תרבותיות. צפייה בטלוויזיה, קריאה, פעילויות ספורט ויציאות לבילוי חברתי ובילוי זמן משפחתי תוארו כעונג אך גם כבריחה. תחביבים מסוימים נחשבו לחיוניים לניהול העצמי, בעוד שאחרים הועדפו בשל אופיים האינטראקטיבי המסייע ביצירת וחיזוק קשרים. התמונה שנתגלתה הן מהממצאים הכמותניים והן מהאיכותניים הייתה אחידה ברובה. הדמיון המפתיע בין תיאורי המרואיינים את חויותיהם של זמן חופשי, מצביע על ההשפעה המרובה של משאבים משותפים, הן תרבותיים והן מעשיים.  השונות המשמעותית היחידה שעלתה נגעה להבדלי מגדר, מה שעשוי להצביע על דרכי הבנה מסורתיות לתפקידי מגדר במרחב הביתי, וכן מרכזיות הגוף בדימוי העצמי של נשים.

 האבחנה בין חופש מ וחופש ל ,אושררה שוב  בתיאורים הסובייקטיביים של חוייות ,מניעים והערכות המרואיינים המוצגות בפרק 5.2. המושג של חופש מאילוצים הופיע בתיאורי המרואיינים אודות התרגעות כמוטיב בולט וכתוצאת פעילויות זמן חופשי, הנע בין פרקטיקות יומיומיות כגון הליכה, קריאה או צפייה בטלוויזיה  לטיולים בטבע ונופשים. פעילויות אלו תוארו כהנאה, היות והן מאפשרות זמן באין מפרע לעצמי וכן משמשות כבריחה. אכן, הקדשת זמן לעצמי נמצאה כסוגיה מרכזית לרעיון העונג, הנחווה כחופש לבצע טווח רחב של פעילויות.  פעילויות מסוימות נתפסו  כמכוונות  לקראת מטרה כלשהי ומניבות תועלות, בעוד שאחרות היו קשורות להתרגעות. תחביבים מסוימים נחוו כזמן שקט עבור העצמי, בניגוד לפעילויות אוטוטליות (autotelic), הנעשות למען עשיית הפעילות עצמה ונחשבו למעשירות.

 בעוד שחופש נמצא כאלמנט מרכזי בחוויה החיובית של זמן חופשי, הפרק חושף את האופי הפרדוקסלי של הזמן החופשי. לדוגמא, פעילויות שנתפסות כמונעות כלפי מטרה או כצפויות להניב תועלות, הוערכו באופן חיובי, אולם כך גם הוערכו תחביבים פאסיביים שאינם פרודוקטיביים שנחוו כהתרגעות. למרות שזמן שקט עבור העצמי נתפס כתורם לערכו של זמן זה, עיסוק בפעילויות אוטוטליות שהצריך מאמץ נתפס אף הוא כרצוי, כפי שהוערך גם זמן עם אחרים. יתר על כן, ההערכה הגבוהה לפעילויות הקשורות בערכים, מרמזת שמשמעותיות קובעת את ערכן הנתפס,  אולם פעילויות רגילות ויום יומייות הוצגו כרצויות אף הן. הפרקים הבאים  עוברים  ממפויי קונספטואלי וסובייקטיבי של זמן חופשי לחשיפת היבטים שונים של העצמי שעלו בתיאורי המרואיינים את השימוש בזמן חופשי. בו בעת, הפרקים מתייחסים להשפעות תרבותיות ודיסקורסיביות שמעצבות תפיסות והבנות אודות מה נחשב ראוי ומה לא, ובכך מעצבות פעולה משמעות.

על אף שההגדרות הקונספטואליות של זמן חופשי בקרב מראויינים משקפות שיחים ליבראליים של אינדיבידואליזם, ממצאיי מורים כי פרקטיקות מסוימות של זמן חופשי והבנתנו אותן, עשויות להיות מושפעות מעקרונות קפיטליסטיים של עבודה ופרודוקטיביות, המעודדים שימוש יעיל בזמן חופשי. השפה בה השתמשו המרואיינים וכן הפרקטיקות שעליהן דיווחו מצביעות על מושג העצמי הפרודוקטיבי (פרק 6) המקשר בין זמן חופשי לבין מוסר עבודה ושיחים של פרודוקטיביות, ובכך מאתגרים אבחנות מסורתיות בין עבודה לזמן חופשי. לפיכך, בעוד שהגדרותיהם של המרואיינים לזמן חופשי, כמו אלו המוצעות בספרות המחקר על פנאי, מציעות דיכוטומיה המבחינה בין עבודה וזמן חופשי, ממצאיי מעלים כי קיימים עקרונות עבודה הטבועים בזמן חופשי. בדומה לכך, האתוס התרפויטי המקדם שיפור עצמי באמצעות ניהול עצמי, מעצב פרקטיקות רבות של זמן חופשי. בעוד שהדבר מונחה על ידי אידיאלים תועלתניים של עבודה קשה ומשמעת עצמית, הוא גם מושתת על יסודות אינדיבידואליסטים של רצון חופשי, זכות וסוכנות עצמית כך שעבודה עצמית נחווית כהעצמה, העשויה למסך את האופי הממשמע של תסריטים תרבותיים. באופן שכזה, טיפוח העצמי נראה כחופש להשקיע בעצמי, אך נתפס גם כעניין של אחריות אישית, כך שאי-ביצוע פרקטיקות לשיפור עצמי כמו פיתוח הגוף, נחווה ככישלון אישי. בקרב המרואיינות במיוחד, המבט העצמי הופיע הן כסיבה והן כתוצאה של תחושות  פגימות, מה שעודד עבודה לקראת השגת הגוף הרצוי בהתאם לאידיאלים התרבותיים הנפוצים. ממצאים אלו עשויים לסייע בהבנת פרדוקס שעלה במחקרים קודמים, המורה כי כיום יש לאנשים יותר זמן חופשי מאשר  לדורות הקודמים, אולם בכל זאת הם חווים תחושות עזות יותר של לחץ זמן. יתכן והדבר נובע מהצורך להרגיש פרודוקטיבי, יעיל ועסוק כל העת. יתרה מכך, לאור הממצאים, לא זו בלבד שריבוי המחויבויות בעבודה ובבית מייצר תחושת לחץ זמן, אלא גם פעילויות הזמן החופשי המרובות ותחושת המחויבות הקשורה לאחריות האישית של הפרט לנהל את העצמי שלו כמו גם את זמנו. העצמי הפרודוקטיבי איפא נדרש לעבוד קשה ולערוך בקרה עצמית בזמן החופשי בדיוק כפי שהוא נדרש לכך בעבודה.

פרק 7 מציג את העצמי הצרכני כמרכזי בפרקטיקות זמן חופשי רבות שעלו במחקר. תרבות צרכנית מעודדת השקעת זמן וכסף בעבודה עצמית, כמו כן מעודדת חיפוש הדוניסטי אחר עינוגים. צריכה (פרק 7.1) נחוותה כחופש להשקיע בעצמי, בעוד שפינוק עצמי נתפס כחופש מאילוצים חיצוניים. הממצאים הראו כי מלבד קניות, חלק ניכר מפעילויות הזמן החופשי הוקדשו לצריכת שירותים הקשורים לשיפור עצמי, כמו מועדוני כושר או מאמנים רוחניים, וכן צריכת עינוגים הדוניסטיים הניתנים בספא, מסעדות וכיו"ב. צרכנות משקפת את הציווי ההדוניסטי של התרבות הצרכנית, הדוגלת בפינוק עצמי כאמצעי להשגת אושר, אך גם שואבת משיחים של פרודוקטיביות והאתוס התרפויטי של ניהול עצמי המכוון להשגת תוצאות. לכן היא מקדמת מבט עצמי המעודד השוואה מתמדת למודלים אידיאלים המוגדרים על ידי שיחים קפיטליסטיים ותרפויטיים, כבעלי ערך, או המוצגים בתקשורת כרצויים.

בהתחשב בהאדרת הפרודוקטיביות והניהול העצמי מצד אחד, והחיפוש ההדוניסטי אחר הנאות ופינוקים מצד שני, הבולטות של פעילויות קשורות למדיה בקרב הנשאלים וכמות הזמן הניכרת המוקדשת להן מהווה חידה. צריכת מדיה (פרק 7.2) לא נתפסה כמכוונת מטרה וגם לא כחלק מפרוייקט העצמי. נהפוך הוא, פרקטיקות של עיסוק במדיה תוארו כמרגיעות, כחופש מלחצי היום יום, המחויבויות והעקה הרגשית הנובעת מהם. אולם חווית הנשאלים את שימושי המדיה נראתה אמביוולנטית, בהיותן של פרקטיקות רבות מתוארות גם באופן שלילי וככאלו הדורשות תגובות התנגדות. יותר מכל שאר העיסוקים, טלוויזיה נחשבה כבזבוז זמן, בעוד ששימוש באינטרנט, שאומנם תואר רבות גם כך, נתפס גם כאינסטרומנטאלי. טלפונים ניידים אף הם נחשבו לשימושיים אך נתפסו גם כמפריעים לאינטראקציות חברתיות. באופן פרדוקסאלי, הגורם העיקרי להערכה החיובית של חוויות השימוש במדיה, נעוץ בדיוק בתחושת הבריחה מפרודוקטיביות, עומס ומחויבות. בו בעת פרקטיקות מדיה נתפסות כפאסיביות ולא פרודוקטיביות,  ובכך סותרות מושגי סוכנות עצמית, חופש, פרודוקטיביות ומשמעת עצמית, כך ששימוש במדיה נחווה באופן שלילי. בנוסף לכך, צריכת מדיה, בניגוד לקריאה או האזנה למוזיקה, נראתה בעיני המרואיינים כקשורה לתרבות נמוכה ומתוייגת כנחותה. לפיכך ממצאים אלו חושפים הערכות, מניעים וחוויות אמביוולנטיים. מצד אחד, הזמן החופשי הופיע כזירה לעבודה עצמית, המיועדת להשגת העצמי הרצוי בהתאם לתסריטים תרבותיים. מצד שני הוא נחווה כסוג של בריחה מהדרישות התמידיות של פרויקט העצמי, שהוא עצמו מעוצב על ידי תכתיבים תרבותיים לאושר.

במגמה דומה, העצמי המשפחתי (פרק 8.1) כפן של העצמי החברתי, טומן בחובו אף הוא פרדוקס דומה. בניגוד לזמן למילוי מחויבויות, זמן חופשי עם המשפחה היה חופשי מחובות, ותואר כמהנה ובעל ערך. זמן זה תואר כמרחב של סביבה רגשית ומוכרות, בו הפרט יכול להירגע מבלי לדאוג לניהול רושם, ובכך מתאפשרת תחושת אותנטיות. באופן שכזה, זמן משפחה נחווה גם כחופש מלהיות האני העצמי בעוד שזמן עם בני הזוג והילדים נתפס כחופש להשקיע ביחסים. אולם הממצאים מצביעים על כך שהעצמי המשפחתי עשוי להוות הרחבה של פרויקט העצמי כשהפרט שואף לעמוד בציפיות תרבותיות של האם, האב ו/או בן/בת הזוג האידיאליים. לפיכך, שיח הפרודוקטיביות שלוב כאן שוב בעקרונות תרפויטיים הקוראים לשימוש בזמן לטיפוח ושיפור מערכות יחסים. בעוד שגברים ייחסו חשיבות רבה יותר לשהיית זמן בחברת המשפחה, נשים ראו בתקשורת מילולית וגישה ממוקדת בילדים כשווי ערך לזמן איכות, תוך הצגת ההקרבה העצמית כעניין של בחירה. באופן זה הפנמת תסריטים תרבותיים של אימהות ראויה המוצעים בשיחים תרפויטיים כמו גם בתכתיבים ישראלים פמיליאליסטיים לנשיות, צפויה לשעתק תפקידים מסורתיים באמצעות קידום מבט עצמי, שעשוי לגרום לתחושות לחץ לנוכח ריבוי הדרישות המצופות באידיאולוגיות אודות משפחה ומערכות יחסים.

העצמי החברותי (פרק 8.2) עלה לא רק בהקשר לזמן משפחה אלא גם באינטראקציות עם חברים, אשר נחוו כמקור להנאה ובטוי להשתחררות, כמו גם כמעודד תחושת שייכות. בילוי חברתי בקבוצות נחשב להנאה ובריחה מהמחויבויות היומיומיות, בעוד שאינטראקציות דיאדיות, שתוארו על ידי רבים ובייחוד נשים כעיסוק המועדף עליהם, היו קשורות לתמיכה  וערך.  הנשאלים דיווחו על בילוי חברתי בבתי קפה, טיולים בסופי שבוע ובמרחב הפרטי, ושיעור גבוה מהזמן הוקדש לאירוח או ביקורים בבתי חברים. אינטראקציה חברתית בזמן חופשי התרחשה גם בפעילויות קבוצתיות והתנדבותיות. הערך הרב המיוחס לקשרים חברתיים היוותה ממצא בלתי צפוי, בהתחשב בדגש האינדיבידואליסטי על הגשמה עצמית וניהול עצמי אשר עלו בפרקטיקות אחרות של זמן חופשי, והדגש הדומה המופיע בספרות המחקר הרלוונטית אודות מגמות אינדיבידואליזציה. יתרה מכך, למרות שאינטראקציה חברתית מקושרת לרוב בספרות עם צורך  נלווה בניהול רושם, המרואיינים תיארו אותה כפחות לחוצה, פחות מנוהלת ופחות מחויבת.

ממצאיי מורים שבעוד שפרקטיקות רבות והאופן בו הן נחוות, מעוצבות על ידי שיחים שעלולים לפגוע בחופש, אנשים יכולים גם "להשתמש" או לנייד את התרבות בחיפוש אחר משמעות בחיי היום יום. פרק 9  מתייחס לעצמי המשמעותי, ובוחן את תגובות המרואיינים לשאלות בדבר אושר ושביעות רצון מסגנון חייהם, ותפיסות העצמי האידיאלי. הפרק חושף אבחנה בתפיסות המרואיינים בין הנאה  לאושר, אשר שניהם עשויים להניע פרקטיקות זמן חופשי של הפרט, אם כי האושר התפרש יותר במשמעות eudaimonic, כהגשמת מטרות חיים ועשיית מעשים ראויים (Ryan and Deci, 2001; Waterman, Schwartz and Conti, 2006) ). אושר נמצא איפא כקשור לערכים ועיסוקים שמוכוונים לאחר כמו גם מוכוונים לעצמי. הנשאלים ציינו את המשפחה והנתינה לאחרים כמרכזיים לעצמי משמעותי, בתארם אושר כתחושה פנימית של שביעות רצון העולה מתחושת הכרת תודה על מה שמתקבל כמובן מאליו בדרך כלל. מושגים אלו של אושר ומשמעות, וכן הפרקטיקות המסורתיות, שדווחו על ידי המרואיינים, כגון סעודות שבת וחגים בחיק המשפחה, משקפים תרבות קולקטיביסטית, פמיליאליסטית יהודית. אולם, בעוד שמשפחה וסיוע לאחרים הופיעו כערכים חשובים הקשורים למשמעות ומטרה, הנשאלים התייחסו גם לדברים פשוטים, רגילים/שגרתיים לצורך הגדרת אושר. הדבר התבטא בפילוסופיית חיים בה הערכת הדברים הפשוטים בחיים מבוססת על הכרת תודה וגישה צנועה לאושר ומשמעות. ממצאים אלו מרמזים על כך שבנוסף להיות הפרט חופשי מ busyness, הוא עשוי אף לחוות תחושת חופש להרגיש שביעות רצון והכרת תודה.

באמצעות התייחסות רפלקסיבית לאושר ומשמעות, היו המרואיינים מסוגלים להתנגד לציוויים תרבותיים הקוראים לעבודה עצמית מחד ופינוק עצמי מאידך. במקום זאת, הם שאבו מערכי חברות, משפחה, הכרת טובה ונתינה, בכדי להסביר ולהצדיק את פעולותיהם, והדבר איפשר להם להתמקד באושר שבחייהם. זמן חופשי בחברת בני משפחה או חברים הוצג כזירה נוחה, מוכרת ובטוחה שנתפסה כחופשית מאילוצי המרחב הציבורי היות והפרט מוצא מפלט במרחב הפרטי. יחד עם זאת, זמן חופשי נתפס כעניין של חופש לחיות את החיים בהתאם לערכים האישיים. לפיכך, בעוד שהשיחים מגדירים מה נחשב למקובל ורצוי, הזמן החופשי הופיע הן כשיתוף פעולה והן כהתנגדות למשטרים דיסקורסיביים בשל יכולתם של פרטים להבין ולפרש את חייהם על ידי הסתמכות על רפרטוארים תרבותיים המציעים ערכים משמעותיים, אם כי לעיתים סותרים, המניעים ומצדיקים פעולה.

המסקנות העולות מהמחקר הנוכחי אודות זמן חופשי צפויות לתרום להבנת שאלות רחבות יותר הקשורות לחופש ותרבות. מחקר עתידי שיבחן מעמדות נוספים או הקשרים תרבותיים שונים, צפוי להניב תובנות חשובות על תפקיד המעמד והשפעת התרבות על זמן חופשי, משמעות והעצמי. באמצעות עידוד רפלקציה על פעולות מובנות מאליהן של זמן "חופשי", אושר ותפיסות עצמי ראוי, אנשים יוכלו להיות מצוידים באמצעים שיאפשרו להם להתנגד לתסריטים תרבותיים. בדרך זו יעצימו את החופש שלהם, כך שזמן "חופשי" יהיה אכן חופשי באמת ובתמים.