כללי ציטוט ופלגיאט

ציטוט כהלכה ואימת הגניבה הספרותית, או: כל מה שרצית לדעת על הפניות ולא העזת לשאול

מרבית הסטודנטים, כמו מרבית האנשים בכלל, הם אנשים ישרים. אנחנו, חברי סגל המחלקה, משוכנעים בכך. ולמרות זאת, בכל שנה אנו נתקלים בכמה סטודנטים מלאי כוונות טובות שבכל זאת חוטאים בגניבה ספרותית, מעשה שפוגע בערכים הבסיסיים ביותר של האקדמיה. לרוב הסיבה לכך אינה כוונות רעות, אלא חוסר היכרות עם הכללים: מעשים הנחשבים לגניבה ספרותית לא תמיד נתפשים ככאלה בעיני סטודנטים. כדי להימנע מאירועים מביכים, שבהם סטודנטים נענשים בחומרה על הפרת כללים שכלל לא ידעו על קיומם בעוד מרציהם חשים מזועזעים ומרומים, חיברנו את המסמך הזה, שמטרתו לעשות סדר, ולהבהיר בצורה ברורה: מה אסור? מה מותר? ומה ההיגיון שמאחורי זה?

ונתחיל מההיגיון: הפניות ביבליוגרפיות מסייעות לנו לפתור כמה בעיות גדולות שנוגעות לידע אקדמי. בעיה אחת היא שאנחנו כל הזמן קוראים מאמרים וספרים שכתבו אחרים. איך נוכל להאמין לטקסט? אולי האיש שכתב את הספר היא מוטה וחד-צדדי והציג את המידע באופן שמבקש להטעות אותנו? אולי הוא פשוט היה טיפש או לא-מקצועי, ולא דייק או לא הבין? בעיה שנייה היא למי מגיעה ההערכה על טקסט, למי הוא שייך? הסיבה שזוהי בעיה, היא שבעולם האקדמי אין אף-פעם ידע חדש לגמרי. שום ספר לא נכתב רק על-ידי המחברת שלו: כל חוקרת תלויה בחוקרות אחרות: היא מתחילה לחקור מהמקום שבו אחרות סיימו. כולנו שותפים לייצור ידע חדש, אבל כדי לעשות זאת אנחנו משתמשים במידע ממחקרים קודמים, מנסים לתקן כשלים במחקרים קודמים, ושואלים שאלות שנובעות מדיונים קודמים.

הציטוטים הם הדרך שמצאו האקדמאים להתמודד עם שתי הבעיות הללו. ונתחיל מהאחרונה דווקא: הציטוטים מאפשרים להבחין בין החלק בטקסט שהוא התרומה של האדם שחתום על הטקסט, לבין החלק של הטקסט שבו המחבר רק מתבסס על עבודתם של אחרים. זה מסביר מדוע הפניות מסודרות חיוניות בכל תרגיל קטן או עבודה סמינריונית שאתם כותבים: בלי הקפדה על הפניות וכללי ציטוט, אי אפשר לתת ציון, משום שאי אפשר לדעת מה התרומה של הסטודנט לעבודה. אבל זה נכון באותה מידה ביחס למאמרים ולספרים שאתם קוראים. זו הדרך להפריד בין העבודה שלנו לעבודה שעשו אחרים. דוגמא קיצונית היא עבודה שכולה מועתקת: גם אם היא מצוינת, ברור שאי אפשר לקבלה ולהעריכה. אבל כיוון שבכל עבודה, תמיד, יש חלקים שמבוססים על עבודה של אחרים, היושר מחייב אותנו להצהיר על כך. אנחנו המרצים יודעים שגם בתרגיל הכי קטן ב-BA יש תמיד ממד מקורי, ושגם כשהמטלה היא לעבד ידע קיים, אין שני סטודנטים שמתמודדים אתה בדיוק באותו האופן, כי כל סטודנטית חושבת באופן הייחודי רק לה ו"תופרת" את החומרים באופן אחר, וזה הבסיס למתן הציון. אבל העיקרון הזה לא חל רק על העבודות שסטודנטים כותבים, הוא חשוב אפילו יותר בנוגע לספרים ומאמרים שסוציולוגיות מקצועיות כותבות: בלי הציטוטים אי אפשר לשייך חידושים פורצי דרך במחקר למי שאחראית להם, לזהות את התרומה הייחודית של הכותבת, ולחלק את התהילה וההערכה על ההישג. זו הסיבה שחוסר-הקפדה על הפניות נחשב לגניבה, ועבודות שאינן מקפידות על הפניות נפסלות.

אבל המטרה של ביבליוגרפיה וכללי-הציטוט איננה רק לתת ציונים או לחלק הכרה והערכה. הפניות עושות משהו הרבה יותר חשוב ועמוק: ההפניות מאפשרות לאקדמאים להאמין לטקסטים. בלי ביבליוגרפיה לא תיתכן אמונה: הפניות מדויקות מאפשרות לקוראת לחזור לאותם הטקסטים שבהם השתמשה המחברת. כך אפשר לוודא שהמידע לא עוות בדרך מהטקסט המצוטט לטקסט המצטט. למשל, אם מרצה קוראת בעבודה סמינריונית שנשים מזרחיות הן פחות מ-2% מהסגל הבכיר באוניברסיטאות בישראל, היא עלולה תחילה שלא להאמין. ההפניה למאמרו של בלכמן (2008) תאפשר לה להשתכנע: היא תוכל ללכת לעבודה המקורית, לקרוא שם כיצד נאסף המידע, ואם תשתכנע מרצינותה של שיטת איסוף הנתונים, להבין שזה אכן המצב (ואגב, גם אם המרצה תמצא טעות מתודולוגית בעבודה של בלכמן ולא תשתכנע בצדקתו, הסטודנט שכתב את העבודה לא ייפגע מכך—מכיוון שהסטודנט הקפיד על מתן הפניה, המרצה יכולה לדעת שהבעיה לא היתה אצל הסטודנט המצטט, אלא במאמר המצוטט). לפעמים הקורא שלנו יילך כמה שלבים: טענה שמופיעה בעבודה סמינריונית מפנה למאמר, שבתורו מפנה למאמר אחר, שבתורו מבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. היכולת לחזור עד למקור המידע מאפשרת להאמין בטקסט: אנחנו יכולים לשחזר את המסלול שעשו העובדות עד שהגיעו אלינו ולבדוק שלא השתבשו בדרך. אבל במקרים רבים, הקורא שלנו לא ירצה ללכת עד הסוף: לפעמים אחד הטקסטים שאנחנו מצטטים נכתב ע"י גוף אמין (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה למשל), נכתב ע"י סוציולוגית דגולה, או התפרסם באחד מכתבי-העת החשובים בעולם. במקרים הללו, המחבר או כתב-העת מעניקים לטקסט סמכות, שמאפשרת לקורא להאמין לטענות שבו ולמי שמצטט אותן: מי שמצטט את הטקסט הזה מקבל חלק מהסמכות הזאת. כך אקדמאים יכולים להאמין למה שכתוב בטקסטים. ובכלל, גם אם אני לא בודקת בעצמי כל הפניה, עצם העובדה שיש הפניה מאפשרת לעשות את זה, ומעודדת דיוק והקפדה.

משתי הסיבות הללו, אפשר להבין מדוע חשוב לצטט במדויק: לא רק את שם הספר, אלא את מספר העמוד המדויק; לציין את המהדורה שבה השתמשתם (לפעמים יש הבדלים דקים בין מהדורות), וכו'.

אז עכשיו הבנו למה מצטטים. אבל איך עושים זאת?                    

בכל טקסט שאתם מגישים, ההנחה היא שמי שחתום על הטקסט כ"מחבר" כתב בעצמו כל מלה ואחראי בעצמו על כל רעיון, אלא אם צוין אחרת. לכן:

1. בכל מקום שבו מציגים רעיון שפיתח מישהו אחר, כלומר, שמבוסס על ספר, מאמר, או אתר אינטרנט שקראת, חייבים לתת הפניה.
2. בכל מקום שבו יש טענה של מישהו אחר שמובאת במילותיו (ב-copy/paste, בציטוט ישיר) – חייבים לסמן במרכאות (גרשיים) היכן מתחיל הציטוט והיכן הוא נגמר, ולאחר סופו לתת הפניה. זה נכון גם אם מדובר בפסקת מבוא או רקע. במקרים הללו חובה לציין בהפניה את מספר העמוד המדויק.
3. יש להקפיד על הכללים הללו תמיד—לא משנה מה מקור המידע, גם אם הוא מהאינטרנט. לפעמים סטודנטים מתלבטים אם לתת קרדיט למשפט שנלקח מסיכום מהאינטרנט או מוויקיפדיה.

א. לוויקיפדיה חובה לתת קרדיט כמו לכל אנציקלופדיה אחרת.
ב. בנוגע לסיכומים מהאינטרנט—זכרו שהפניות נועדו לעזור לקורא להאמין. אם טקסט נכתב ע"י סטודנט אנונימי אחר, ייתכן מאוד שלא צריך להאמין לו. אמנם מותר להיעזר בסיכומים של אחרים כדי לוודא שהבנתם ולחדד הבנה, אבל כדאי לקחת אותם בעירבון מוגבל (לעתים קרובות יש בהם טעויות), ולכן לא מומלץ לצטט אותם. מי שבכל-זאת בוחר לצטט אותם חייב כמובן להצהיר על כך בהפניה מסודרת, עם מרכאות, ממש כמו כל טקסט אחר, ולצרף את כתובת ה-URL של האתר שבו הופיע המידע ואת התאריך שבו נבדק. אבל הדרך המומלצת למי שמבקש להשתמש בסיכומים מהאינטרנט, היא לקרוא בהם כקריאת רקע, בלי להעתיק מהם ובלי לסכם את מה שנאמר בהם. קריאת רקע כזאת עשויה לעזור להבין טוב יותר את הסיכומים ואת חומרי הקריאה של הקורס, מבלי לחטוא בהעתקה. כדאי מאוד להפריד בין הקריאה בהם לבין הכתיבה (לא לכתוב בזמן שחלונות עם סיכומים פתוחים במחשב!). ותמיד כדאי לקרוא סיכומים במעט חשד: את הטקסטים הללו לא כתבו אנשי מקצוע, והם לא עברו בחינה ועריכה מצד אנשי מקצוע, ולכן כמעט תמיד הם אינם מדויקים.

1. כיוון שההפניה נועדה להסביר לקורא את המסלול שעשה המידע ולאפשר לו לשחזר את המסלול הזה במדויק, אסור להפנות לטקסטים שלא קראתם בעצמכם. זו נקראת "הפניה מזויפת". למשל, אם המרצה ייחס בהרצאתו טענה לגידנס, וספר של גידנס הופיע בסילבוס—זה לא מספיק בשביל להוסיף הפניה לספר הזה. זה לא רק לא אתי, אלא גם מסוכן: ייתכן שהטענה שהזכיר המרצה מקורה דווקא בחיבור אחר של גידנס, וזה לא יתקבל בהבנה. מותר להוסיף הפניה אך ורק אם עיינתם בספרו של גידנס ומצאתם בו את הטענה (ואז יש לציין באיזה עמוד היא הופיעה). כמובן, אם הספר נכלל בסילבוס, זה הדבר הראוי לעשות. ואולם כשאתם מתבססים על הערת אגב של מרצה, עדיף להימנע לגמרי מהפניה (ולהסתפק באמירה הכללית "גידנס טען") מאשר להוסיף הפניה מזויפת.
2. אבל מה לעשות אם אני רוצה לצטט טענה שצוטטה במאמר שקראתי ממקור אחר? למשל, אם אני רוצה לצטט טענה של יעקב כץ שקראתי במאמרו של ניסים ליאון? כמובן שאסור לי לכתוב בעבודה שלי "(כץ 1983:103)" מבלי שקראתי את כץ. אז מה בכל זאת מותר לי לעשות? ישנן שתי אפשרויות:

א. האחת היא למצוא בספריה את ספרו של כץ, לפתוח את עמוד 103, ולוודא בעצמי שמה שכתב ליאון מדויק. ואז מותר לי להפנות לכץ. זו אפשרות מצוינת, אבל לא תמיד מעשית (לפעמים הספר אינו זמין בספריה, או שהוא בשפה שאיני מבין, או שסתם אין לי זמן לקרוא אותו...)

ב. האפשרות השנייה היא לתת הפניה להפניה. הדרך לעשות זאת היא לכתוב: "(כץ, 1983:103, מובא אצל ליאון 2006:88)". המלים "מובא אצל" הן שם קוד, שפירושו: "לא קראתי את כץ עצמו, אלא סמכתי על כך שליאון מדייק". הקורא ייתן כמובן אמון במקצועיות ובדיוק של ליאון. אבל גם אילו, חס-וחלילה, היה נופל אי-דיוק בציטוט, כותבת העבודה מסירה ממנה אחריות לכך, ומעבירה לליאון את האחריות.

1. כעת, לאחר שהבנו את מטרת ההפניות, ברור גם כי צריכה להיות התאמה מלאה בין הרשימה הביבליוגרפית לבין ההפניות בגוף העבודה. אין "לתבל" את הרשימה הביבליוגרפית שבסוף העבודה בהפניות לטקסטים שלא הוזכרו בעבודה (זה יוצר רושם לא רציני ולא הגון), ולהפך: כל הפניה בגוף העבודה מחייבת אזכור של הפרטים המלאים ברשימה הביבליוגרפית (כדי לאפשר לקורא לאתר את המקור המדויק).
2. האם די בהפניות מדויקות כדי להימנע מגניבה ספרותית? לא תמיד. נדמיין לדוגמא מקרה קיצוני של עבודה שחוברה על ידי סטודנט, ומורכבת כולה מציטטות מספרים, מאמרים, ערכים בוויקיפדיה ועמודי אינטרנט, בלי להוסיף ולו מלה. המחבר החרוץ הקפיד לסמן במרכאות את הציטוטים לפי כללי הציטוט. ועדיין, קולאז' כזה לא יתקבל. לכן, חשוב לדעת לא רק כיצד לצטט גם כמה מותר לצטט. כעיקרון, צריך להבחין בין כמה מקרים.

א. משפט מחץ המציג טענה מרכזית של חוקרת חשובה. נביא את דבריה במלותיה, בתוך מרכאות, עם הפניה מדויקת. ככלל, זו תהיה ציטטה קצרה, בד"כ של 2-3 משפטים מנוסחים היטב.

ב. אבל לא תמיד יש הצדקה לציטוט ישיר. למשל, נרצה לצטט משפט שנון של בורדיה, אבל אין כל סיבה לצטט מלה-במלה פסקה שלמה מספר מבואי המתאר את עמדתו של בורדיה. במקרים כאלה נעדיף לסכם במלותינו במשפטים ספורים את עיקרי הטענות. זה נכון גם כשאנו רוצים לתמצת מה כתוב במאמר או בספר. גם במקרים הללו צריך כמובן להוסיף הפניה. אם הפסקא שחיברנו משלבת טענות מחלקים שונים במאמר שקראנו, לא נציין מספר עמוד בהפניה שלנו.

ג. אז מתי בכל זאת מותר לנו לצטט פסקא שלמה שכתב מישהו אחר? זה קורה רק לעתים נדירות, וזהו המקרה המעניין ביותר: כאשר אנחנו רוצים לנתח את הפסקא ניתוח-צמוד כדי להציע פרשנות מקורית משלנו למה שכתוב בה, או להתווכח אתה ולהפריך אותה. במקרה הזה אנחנו יכולים לצטט את כל הפסקא, ואז לעבור עליה משפט משפט ולדון בכל אחד מהמשפטים. זה המקרה היחיד שבו יש הצדקה לציטטה שאורכה חורג ממשפטים ספורים.

ואם משהו נותר לא ברור, בכל מקרה של התלבטות—פנו למרצים שלכם. העבודה שלנו היא לעזור לכם, ואנחנו עושים זאת בשמחה. חוסר הנעימות שבפנייה לבירור קטנה בהרבה מחוסר הנעימות הכרוכה בהפרת כללי הציטוט האקדמיים.

 

ולבסוף, חשוב לשמור על אחידות בסגנון הציטוט. ישנם כמה סגנונות ציטוט (הרוורד, APA, שיקגו, ועוד). ההבדלים הם דקים: בשיטות מסוימות מוזכר השם הפרטי של המחבר באות ראשונה בלבד, ובשיטות אחרות השם המלא. בשיטות מסוימות שם הספר מובא באותיות נטויות, ובשיטות אחרות לא. ככלל, הבחירה בסגנון הציטוט היא של הסטודנט (אלא אם התבקשתם להשתמש בסגנון מסוים), ובלבד שהסגנון יהיה עקבי ואחיד. תוכלו, למשל, לעשות שימוש בכללים הבאים (המבוססים על כללי האגודה הסוציולוגית האמריקאית):

סדר הופעה: הפרטים ברשימה הביבליוגרפית יופיעו בסדר אלפביתי (לפי שם המשפחה של המחבר הראשון), תחילה ההפניות בעברית ואחר-כך ההפניות בלועזית.  הפניות לחיבורים שונים של אותו המחבר יופיעו לפי סדר שנת הפרסום (תחילה המוקדמים, ואח”כ המאוחרים). חיבורים שכתב מחבר בשיתוף עם אחרים יופיעו אחרי חיבוריו כמחבר יחיד, ויסודרו אלפביתית לפי שם המשפחה של שם המחבר השני.

ספר: הכותרת בגופן נטוי. בחיבורים בלועזית, כל מלות הכותרת למעט מלות יחס יתחילו באות גדולה:

ספר שנכתב בידי כמה מחברים: שם המשפחה לפני הפרטי רק אצל המחבר הראשון:

     Skeggs, Beverley. 2005. “Exchange, Value and Affect: Bourdieu and 'the Self'”. Pp. 75-95 in: Feminism After Bourdieu, edited by L. Adkins and B. Skeggs. Oxford: Blackwell.