קהילת הפיתוי כביטוי לתרבות צעירים עכשיות, חקירה הרמנויטית מפרספקטיבות של גבריות, פיתוי ועשית העצמי

עבודה זו עוסקת במספר נושאים המאפיינים את המרחב ההומו-חברתי של גבריות צעירה, שנחקר על ידי קימל תחת המונח Guyland (Kimmel, 2008): היררכיה ופוליטיקה של גברויות, אימוצו של השיח הטיפולי והמתח בין האתוס הרומנטי ובין הרציונאליות האינסטרומנטלית. נושאים אלה נבחנים באמצעות חקירת "קהילת הפיתוי" כמקרה מבחן. קהילת הפיתוי היא מערכת של ידע תיאורטי ופרקטי שהחלה להתפתח באופן מובחן החל משנות השמונים וזאת לשם הנחיית גברים, בעיקרם אלה אשר מתויגים כ"חנונים", אודות היחסים בין המינים. במהלך העשור הראשון למאה הנוכחית זכתה הקהילה לחשיפה תקשורתית הולכת וגוברת וכיום מתקיימת פעילות ערה של הקהילה, הן במרחב הווירטואלי והן במרחב הפיזי. במסגרת פעילות זו נכללת גם ספרות הדרכה, אשר נכתבת על ידי מורי הקהילה - זו שימשה כבסיס הנתונים במחקר זה. 

הפרקטיקה המתודולוגית בה נעשה שימוש במחקר זה היא איכותנית פרשנית, והניתוח התבסס על הגישה ההרמנויטית בהתאם לחקירה ההרמנויטית של פול ריקור. גישה זו מציעה שני שלבים מובחנים בניתוח טקסט גם אם לעיתים הם שלובים זה בזה: הסבר והבנה. ברוח חלוקה זו הדגש בפרקים הראשונים של הממצאים, אשר מרכיבים את השער הראשון של העבודה, הוא על ניתוח ההיגיון הפנימי של קהילת הפיתוי. הפרקים המאוחרים יותר של העבודה, אלו המרכיבים את השער השני בה, מדגישים את ההקשרים החברתיים והתרבותיים של קהילת הפיתוי.

במסגרת השער הראשון של העבודה מוצגים רעיונותיה ותכניה המרכזיים של קהילת הפיתוי. רעיונות אלה שאובים ממספר עולמות תוכן: הפסיכולוגיה האבולוציונית, שיח השיווק והמכירה ועולם משחקי המחשב. המטאפורה המרכזית שמוצעת לחברי קהילת הפיתוי כאלטרנטיבה למודל ההוק-אפ המקובל במרחב Guyland לניהול היחסים בין המינים היא מטאפורת "המשחק", אשר במסגרתה מדומים היחסים עם נשים למעין משחק מחשב והחניך בקהילת הפיתוי לגיבור משחק זה. המיומנויות הבין אישיות אשר מוקנות לחבר הקהילה לשם בניית משיכה ושיפור התקשורת בין המינים מכונות "משחק חיצוני", ובמסגרתן נעשה שימוש בטקטיקות של העמדת פנים והקנטה על מנת לבסס עמדת כוח בסיטואציית החיזור. במקביל לכך כולל המערך הדידקטי של הקהילה מרכיב המכונה "משחק פנימי", שמטרתו להעלות את בטחונו העצמי של החניך בקהילת הפיתוי באמצעות שימוש במודלים פסיכולוגיים שונים. רכישת המשחק החיצוני והמשחק הפנימי מוצעות לחניך בקהילת הפיתוי כדרך לטרנספורמציה זהותית, שמטרתה תנועה מהיות AFC (Average Frustrated Chump), הווה אומר זה אשר אינו בעל ידע ומיומנות בהלכות החיזור והפיתוי של נשים, אל עבר היות PUA - "אומן פיתוי" (Pick Up Artist). זהות "אומן הפיתוי" כוללת אימוץ פרקטיקות פרפורמטיביות של גבריות "אלפא" - גבריות אשר מציגה דומיננטיות חברתית ושליטה.

הפרק הראשון בשער השני של העבודה מתבונן באופני הבניית הגבריות במסגרת קהילת הפיתוי ובאופן בו באים לביטוי יחסי הכוח בין הגבריות שמבקשת קהילת הפיתוי ובין מודלים נוספים של גבריות במרחב Guyland, מבעד לפרספקטיבת הפוליטיקה של הגברויות. קהילת הפיתוי מציעה לחבריה השתתפות בפרויקט לשינוי ועיצוב העצמי לשם כינונה של זהות גברית חדשה, זהות ה-PUA, כדרך למוביליזציה במסגרת היררכית הגברויות. מבעד לפרספקטיבת הפוליטיקה של הגברויות ניתן לראות את השינוי המבוקש על ידי קהילת הפיתוי כמעבר ממעמדה של גבריות מוכפפת לגבריות אשר משתפת פעולה עם הגבריות ההגמונית (קונל, 2009) במרחב Guyland. המאבק על ההגמוניה הגברית נעשה תוך שימוש בהשגת נשים כמעין רכוש סמלי לשם התמקמות בהיררכיית הגברויות.

הפרק השני בשער השני של העבודה מתבונן בקהילת הפיתוי מבעד לפרספקטיבת דומיננטיות השיח הטיפולי בקפיטליזם המאוחר. במסגרתו נבחנים אופני השימוש בשיח הטיפולי וההתאמות הייחודיות שנערכות לשיח זה, כאשר הוא מוצע לאוכלוסייה של גברים צעירים במסגרת קהילת הפיתוי. גרסתו של השיח הטיפולי המקובלת בקהילת הפיתוי שואבת מהגישה הטיפולית הקוגניטיבית התנהגותית המדגישה רציונאליות, אקטיביות ותכליתיות, מאפיינים הנוטים להיות מזוהים כ"גבריים" ושונים מהמקובל בשיח הטיפולי המוכר. גרסת השיח הטיפולי המקודמת על ידי קהילת הפיתוי מתאפיינת בהעדפת השימוש בתיאוריה האבולוציונית כמצפן המנחה פעולות והחלטות, על פני חקר העצמי כבסיס לאוריינטציה לפעולה בעולם. בנוסף לכך, קהילת הפיתוי אינה מחזיקה במערך אתי אשר מתבסס על הרגש ככלי המרכזי לקבלת החלטות ולבחירת פעולה ואינה מחפשת אחר דרכים לביטויו האותנטי, אלא מבקשת דווקא שלא לתת לרגשות להנחות את הפעולה של חניכיה. כמו כן, מוריה של קהילת הפיתוי מכוננים את עצמם כמומחים בנושא היחסים הבין אישיים וההתנהלות האנושית בכלל, ועושים שימוש בעיקר במטאפורה של לימוד והדרכה ולא של בריאות וחולי. הם מציעים לחברי הקהילה לאמץ עמדה פרואקטיבית, אשר אינה מכוונת לתיקון ושינוי חברתי של מערך היחסים שבין המינים, אלא ל-"ישועה" אינדיבידואלית בלבד, ברוח האתוס התרפויטי (McGee, 2005).

הפרק השלישי בשער השני של העבודה מתבונן על קהילת הפיתוי מפרספקטיבה של אתוסים מתחרים במרחב של הקפיטליזם המאוחר ובתנועה ביניהם כמעין תהליך המרת הזהות. פרויקט המעבר מ-AFC  ל-PUA  הוא פרויקט המרה של העצמי באמצעות שינוי היקום הדיסקורסיבי, בדומה לתהליך ההמרה הדתית (Snow & Machalek, 1984). תהליך ההמרה בקהילת הפיתוי כולל הבניה אוטוביוגרפית מחודשת סביב הכישלון ביחסים עם נשים, אימוצה של סכמת ייחוס מרכזית חדשה המבוססת על הסברים אבולוציוניים ליחסים שבין המינים ואימוץ זהות ה-PUA באופן מקיף וכוללני, תוך הכפפת שאר התפקידים האישיים והחברתיים אליה. מוקדי תהליך ההמרה הם הרומנטיקה הסנטימנטאלית כנקודת מוצא, על אתיקת כלכלת המחסור המאפיינת אותה, והרציונאליות האינסטרומנטלית לצד אתיקה של צרכנות בחברת שפע כנקודת הסיום.

קיים דמיון בולט בין היקום הדיסקורסיבי אשר מוצע על ידי קהילת הפיתוי לאידיאולוגיה המאפיינת את הספרות הליברטינית של המאה ה-18. דמיון זה מתבטא בשני אספקטים מרכזיים שנועדו שניהם להציע אלטרנטיבה לאהבה הרומנטית: הראשון הוא מתן הבכורה לתענוגות הגוף והעונג הרגעי על פני המחויבות הרגשית הממושכת; השני מדגיש את השליטה על היצרים וטפלול הזולת (Cusset, 1998). היקום הדיסקורסיבי אשר מונחל לחברי קהילת הפיתוי מציע תמונת מציאות שבבסיסה היגיון ביולוגי אבולוציוני ושאופן ההתנהלות בה מבוסס על אינטרסנטיות נרקיסיסטית, כך שהפיתוי המיני עבור חבר קהילת הפיתוי הוא בסופו של דבר אמצעי לביסוס שליטה וחופש במרחב הבין אישי בדומה לאופן התנהלותו של הליברטין. מהלך זה מוזן מרצון בנקמה בגבריות ההגמונית, כמעין מהלך ברוחו של נרטיב "נקמת החנונים". נקמה זו נעשית תוך התבססות על טפלול נשים באופן שעולה בקנה אחד עם ההיגיון ההומו-חברתי, במסגרתו יחסי החליפין בנשים משמשים כבסיס לבריתות אחווה ומאבק בין גברים (Sedgwick, 1985).

לסיכום, קהילת הפיתוי מציגה פתרון שמבטא מעין הקצנה דיסטופית של רציונאליות אינסטרומנטאלית, תוך אימוצו של יקום דיסקורסיבי ליברטיני, שבמסגרתו ממוקמות נשים כאמצעי בר חלוף להשגת עונג וביסוס שליטה גברית. זה נעשה תוך שימוש בפרקטיקות של בניית זהות ומסגור ההתנהלות הבין אישית כמשחק. על אף השימוש שנעשה בשיח טיפולי במסגרת תהליך ההמרה שמציעה קהילת הפיתוי, תהליך זה אינו יכול להיות מוסבר אך ורק על פי ניסיון להעצמה פסיכולוגית אינדיבידואלית. תהליך זה מהווה ביטוי למתח עמוק בין אידיאולוגיות מתחרות במרחב התרבותי של הקפיטליזם המאוחר - הרומנטיקה הסנטימנטלית מצד אחד והרציונאליות האינסטרומנטלית מצד שני. הרומנטיקה מבקשת אחר ההתאהבות כמפלט משיממון המשמעות והעדר הקדושה בהווה של הקפיטליזם המאוחר ולשם ביסוס דבר אחד שהוא בר קיימא, ההתאהבות, בהווה של מופעים מתחלפים ודימויים ריקים. לעומת זאת, עמדתה של קהילת הפיתוי גורסת הקצנת היסודות של הרציונאליות האינסטרומנטאלית, אימוץ של עמדה נטורליסטית והיפר חילונית בסגנון ליברטיני, אשר רואה בזולת מוצר בר החלפה, ונכונה לוותר עליו בקלות עבור העונג הבא.