שלחו לחבר

הורות "זורמת" ו"מתקתקת" ואידיאל ההגשמה העצמית: תרבות ההורות של המעמד הבינוני בישראל בראי השיח הטיפולי והשיח הניאו-ליברלי

סטודנט/ית
שירה כלימור ממן
שנה
2020
תואר
PhD
תקציר

סוגיית ההורות היא נושא המעסיק חוקרים מתחומים שונים, אנשי מקצוע, פעילים חברתיים וקובעי מדיניות, וזוכה בשנים האחרונות לתשומת לב רבה בתקשורת הפופולרית. דילמות הוריות חדשות סביב הסוגיות העוסקות בשאלות מי נחשב כיום ל"הורה הטוב" ולמה זקוקים ילדים כדי להיות בבוא העת מבוגרים בריאים, מתפקדים ומאושרים – עולות באופן תדיר לדיון ציבורי. סוגיות אלו מהוות מקור ללחץ מתמיד על הורים במדינות פוסט-תעשייתיות.

המודל ההגמוני של "אימהות אינטנסיבית" (Hayes, 1996) רלוונטי גם כיום, וקיימת הסכמה כי ניתן להרחיבו ולדבר על "הורות אינטנסיבית", המתבטאת בהשקעת זמן, מאמץ ומשאבים בגידול הילדים, בהתאם לעצת מומחים. על אף המחקר הרב בנושא (לדוגמה: Nelson, 2010,Villalobos, 2014, Reich, 2016(b), Shirani, Henwood & Coltrat, 2012  ) המודל נותר מעט מעורפל ולא ברור כיצד בפועל הורים מממשים את ההורות האינטנסיבית בעידן המקצין את הדרישות הן במישור העבודה והן במישור ההורות (Gerson, 2017).

 בעבודה זו ביקשתי להבין מהי "הורות אינטנסיבית" וכיצד "עושים" אותה. כלומר, מהן המשמעויות שמייחסים הורים מן המעמד הבינוני בישראל להורות האינטנסיבית העכשווית ומהן הפרקטיקות המייצגות אותן? בחנתי אילו אידיאלים, דימויים ושיחים תרבותיים משתקפים מתוך התפישות והפרקטיקות הללו, מתי וכיצד הם נכרכים יחד או לחלופין עומדים בסתירה, ובעיקר – כיצד הם באים לידי ביטוי בחוויות היום-יום של הורים וילדים.

בהתאם לכך העבודה נעה בין השדות המחקריים של ההורות, המשפחה, חיי היום-יום, תרבות ומעמד. היא נערכה בגישה איכותנית-פנומנולוגית, ושילבה שימוש בכלים של סוציולוגיה תרבותית. הממצאים מבוססים על 40 ראיונות עם 14 אבות ו-28 אימהות ממשפחות הטרוסקסואליות מן המעמד הבינוני בישראל, להן לפחות ילד אחד עד גיל 12 (שני ראיונות עם זוגות).

            ניתוח הממצאים חשף מודל עממי המשלב שני טיפוסים אידיאליים של הורות: "הורות זורמת" ו"הורות מתקתקת". העבודה מראה כיצד מודל זה נשען על האידיאל התרבותי של הגשמה עצמית, המהווה מעין עובדה ברורה מאליה בחיי היום-יום בשדה ההורות. אידיאל זה מורכב משני רכיבים: שאיפות ויכולות (Gewirth, 1998), המקבילים לכל אחד מן הטיפוסים האידאליים ומסמלים את הקשר של כל טיפוס לשיח תרבותי מרכזי. עידוד השאיפות הסובייקטיביות של הילד מייצג את מרכזיותו של השיח הטיפולי והעצמת היכולות מבטאת את השיח הניאו-ליברלי. 

הטיפוס האידיאלי הראשון, ההורות הזורמת, מעוגן באידיאל הורי אודות ילד בעל שאיפות המדומיין כסובייקט "שלם": עצמי אותנטי, בעל ביטחון, מודע ויודע מה טוב עבורו. עצמי "שלם" מעין זה נתפש כמשאב שיאפשר לילדים לצלוח בבטחה את התחרות של הריבוד הרגשי (אילוז, 2012) העתידי. לשם כך הפרקטיקה של ההורות הזורמת מתמקדת ביצירת קשר אקספרסיבי בין ההורה לילד, וזרימה עם רצונות הילד, שנתפש כסובייקט שצריך להקשיב לו, להכיל אותו, להעצים ולקיים עמו משא ומתן המוביל לשינוי ביחסי הכוח בין ההורה לילד. דוגמאות לכך הן הורים המלמדים את ילדיהם לתמלל ולשיים (לתת שם) את רגשותיהם, מאפשרים להם לבחור את מקום הטיול והמסעדה שיסעו אליהם  בשבת וחשים "הורים טובים" כאשר הם נענים לבקשת הילד להקפיצו למשחק כדורגל קצר כאשר הם עצמם יושבים ומחכים ברכב. מטרתה של פרקטיקה זו, המבוססת על השיח הטיפולי, היא להוות מנגנון להמרה עתידית של הון רגשי (רגשות וחוויות) בסוגי הון אחרים.

            תפישת ה"הורות המתקתקת" מתפעלת את הילד ומייצגת תפישה של הילד כאובייקט שההורה מפעיל במטרה לקדם את יכולותיו. האידיאל ההורי העומד מאחורי הטיפוס זה הוא אידיאל הילד כיזם של ה"עצמי" המייצג את המודל הנורמטיבי של "עצמי יזמי" (הלמן, 2013). במסגרתו ההורים מדמיינים את ילדיהם בעזרת מושגים ניאו-ליברלים כמו הישרדות בתחרות, יזמות, הצטיינות ומקצוענות. בהתאמה הפרקטיקה של ההורות המתקתקת היא אינסטרומנטלית, ממוקדת בפעולות הטכניות של טיפול, טיפוח, קידום ומיצוב יכולות הילד כמו גם רכישת טעמים והקניית נראות של המעמד הבינוני. פרקטיקות מתקתקות משקפות שליטה הדוקה של ההורה במתרחש, למשל בפרידה קצרה והחלטית מן הילד בגן, בדרישה מילדים בוגרים יותר להתאמן בנגינה ולהשתתף בשיעורים פרטיים באנגלית לצד עבודה של ההורה בהכנת מזון בריא ולא מעובד או בהפקת ימי הולדת מושקעים ומתישים.

            המודל העממי נמצא כמשותף לאבות ולאימהות ולקבוצות שונות בתוך המעמד הבינוני. בפועל ההורים נעים בין הטיפוסים האידיאלים באופן תדיר וגמיש. כלומר אל אף ההבחנה האנליטית שנעשית בעבודה זו בין שיח טיפולי לשיח ניאו-ליברלי כדי להעמיד את שני הטיפוסים האידאלים של הורות זורמת ומתקתקת, ברמה האמפירית קיימת תנועה בין הטיפוסים האידאלים והשיחים השונים משולבים זה בזה באופן תדיר בחוויה של המרואיינים.

            שני הטיפוסים האידיאלים אמנם שונים בתפיסה שלהם את הילד ואת תפקיד ההורה, אך שניהם מבוססים על מבנה עומק תרבותי המשלב בין השיח הטיפולי והניאו-ליברלי וכורך עמו שיחים נוספים אודות סיכון, אושר, דמוקרטיה ועבודה. מבנה עומק זה מהווה כוח ממשמע כפול המייצר אצל ההורים לחץ, בלבול וספקות בתפקודם כהורים. תחתיו מתעצבות דילמות הוריות סביב שאלות של שליטה ובחירה, ונגזרים עקרונות הפעולה ההוריים הבאים: אחריות ניאו-ליברלית, רפלקסיביות השאובה מהשיח הטיפולי והתמחות הורית המבוססת על שני שיחים אלו יחד. 

תרומתה של העבודה היא בחשיפת רוחב יריעתו, גיוונו והמתחים בתוך השיח הטיפולי ההורי המכונה "בליל טיפולי". היא ממחישה כיצד הוא מתאפיין מחד גיסא בשיח דמוקרטי ושיח של העצמה, כולל זכאות לקחת חלק בעולמות של צרכנות ובידור Sterns, 2003)), ומאידך גיסא בהקפדה על שגרה, משמעת ודגש על התפתחות קוגניטיבית של הילד (Ward, 2002). תרומה נוספת היא בחשיפת מרכזיותו של השיח הניאו-ליברלי בהורות כתהליך מוסרי וכלכלי של העברת האחריות לפרט. על רקע המציאות של חברת הסיכון בעידן של הכלכלה החדשה ואי-שוויון הולך ומחריף, מטרתן של הפרקטיקות ההוריות המייצגות את כל אחד מהטיפוסים האידיאליים היא קידום השעתוק המעמדי של ילדי המעמד הבינוני. כיוון שאינדיבידואלים מעניקים לחייהם ולפעולותיהם משמעויות שונות, אשר נבדלות באופן שבו הן מסוגלות לעצב את המציאות (אילוז, 2012), המסקנה העולה ממחקר זה היא כי בשדה ההורות, למרות נקודות הממשק הרבות, ניכר ניצחונו התרבותי של השיח הניאו-ליברלי על השיח הטיפולי.   

תאריך עדכון אחרון : 04/11/2020