לקט ספרים פרי עטם של חברי הסגל

יומני זוהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה, הוא רומן אנתרופולוגי – ז'אנר ספרותי-אקדמי, מקורי וחדשני, המייצג נסיון להשתחרר מהקאנון של כתיבה אקדמית. בדרך זו הוא מגשר בין האנתרופולוגיה לקהל הרחב והופך לספר שיעניין כל אדם חושב.

זהו סיפור אודות זהרה, אנתרופולוגית ישראלית בעלת שם ממוצא מרוקני, בשנות השמונים של המאה הקודמת, שהלכה לעולמה והותירה אחריה יומנים המתעדים את קורות חייה האישיים והמקצועיים.
יומנים אלה המונחים בארכיון תל-אביבי (שתמונת הרחוב שלו מופיעה על כריכת הספר), נגאלים על ידי ורדה, דוקטורנטית צעירה ומבריקה לאנתרופולוגיה. ורדה, הדמות המספרת, נשלחת להתחקות אחרי חייה, דמותה ושיטת החשיבה של זהרה, על-ידי דניאל - מו"ל בהוצאת ספרים פרטית. 
הספר הוא סיפור מסעה התל-אביבי של ורדה אל הארכיון וממנו. היא משוחחת עם עצמה ועם הקורא, מספרת על עבודת הארכיון, על הדמויות הצבעוניות הקבועות והחולפות הנמצאות בו ועל היומנים וצורתם, ומשפיעה מסיפוריה תובנות אנתרופולוגיות, כמו גם על דמות עצמה ועל האנתרופו-אישה, הלא היא זהרה.

עלילות האהבה במשולש דניאל-זהרה-ורדה הם סיפור המסגרת בתוכו מתנהלים שיחותיה של ורדה על האנתרופולוגיה עם דמויות שונות, ובעיקר עם דניאל ועם עצמה. באופן זה מתלבנות סוגיות באנתרופולוגיה העכשווית ומוצעות פרספקטיבות רעננות על מסע המחקר האנתרופולוגי, תוך כדי שילובם של הערות שוליים מבהירות והפניות לספרות אקדמית ואחרת.

בספר שישה פרקים. כותרת כל פרק היא מילה אחת, שמחד מציינת שלב במסע המחקר האנתרופולוגי ומאידך צופנת את הפילוסופיה של המחברת, באשר למהי אנתרופולוגיה, איך היא צריכה להיעשות ומדוע יש בה צורך. כל פרק-שם מוטען בפרשנות מסועפת הקושרת את האנתרופולוגיה עם חיי היומיום.

מהביקורות על הספר: "אני סבור שד"ר גמליאל היא אחת האנתרופולוגיות הישראליות החשובות והמעניינות. היא ניחנה בדמיון סוציולוגי פורה ובחשיבה מקורית מעמיקה". פרופ' עמנואל מרקס, אוניברסיטת תל אביב.

The term "wailing culture" includes an array of women’s behaviors and beliefs following the death of a member of their ethnic group and is typical of Jewish life in Yemeni culture. Central to the practice is wailing itself—a special artistic genre that combines speech with sobbing into moving lyrical poetry that explores the meaning of death and loss. In Aesthetics of Sorrow: The Wailing Culture of Yemenite Jewish Women, Tova Gamliel decodes the cultural and psychological meanings of this practice in an ethnography based on her anthropological research among Yemenite Jewish communities in Israel in 2001–2003.

Based on participant-observervation in homes of the bereaved and on twenty-four in-depth interviews with wailing women and men, Gamliel illuminates wailing culture level by level: by the circles in which the activity takes place; the special areas of endeavor that belong to women; and the broad social, historical, and religious context that surrounds these inner circles. She discusses the main themes that define the wailing culture (including the historical origins of women’s wailing generally and of Yemenite Jewish wailing in particular), the traits of wailing as an artistic genre, and the wailer as a symbolic type. She also explores the role of wailing in death rituals, as a therapeutic expertise endowed with unique affective mechanisms, as an erotic performance, as a livelihood, and as an indicator of the Jewish exile. In the end, she considers wailing at the intersection of tradition and modernity and examines the study of wailing as a genuine methodological challenge.

Gamliel brings a sensitive eye to the vanishing practice of wailing, which has been largely unexamined by scholars and may be unfamiliar to many outside of the Middle East. Her interdisciplinary perspective and her focus on a uniquely female immigrant cultural practice will make this study fascinating reading for scholars of anthropology, gender, folklore, psychology, performance, philosophy, and sociology.

קינת נשים היא אומנות מיוחדת במינה שמטרתה ביכוי קהל אנשים בזמן קבורת המת ובתקופת האבל. המקוננות היהודיות תימניות ידועות בקהילתן בהיותן נשים ה"נותנות את כל האהבה שיש להן". בעתות משבר קינתן מגשרת בין החיים למוות, מעוררת את רגשות ההזדהות של הקהל עם המת ויקיריו, ומביאה את הקהל להתבונן בעצמו. אהבתן, חמלתן האימהית ואמונתן באל משוקעות בביצוע אסתטי, הכולל מטפורות מחיי הטבע, מילים טובות אך נוקבות, קול יפה ומחריד, ותנועות גוף אציליות. ביצוען הוא תצורה מורכבת של נשיות המפלסת נתיב של ריפוי ונוחם אל הלבבות ומחזקת את פיגומיה של אחדות חברתית.  זהו סיפור אתנוגרפי המתאר תופעה תרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בארץ תימן והשתמרה עד לעשור האחרון בישראל. על רקע מפגש בין-תרבותי בין מסורת למודרנה, בין מזרח למערב, האתנוגרפיה פורטת את מאפייניה התרבותיים והפסיכו-חברתיים של הקינה היהודית-תימנית, עוסקת בדלדול שפקד אותה עם דעיכתה המאוחרת ותוהה על היעדר פרקטיקה זו של ניהול מוות לנוכח השכול בחברה הישראלית.