שומרי הגבולות: על סדר, גבולות ואלימות בעבודתם של שוחטים בישראל

העבודה שלפנינו מתמקדת באחד הנושאים שהמחקר האקדמי - בעולם בכלל, ובישראל בפרט – הדיר את רגליו ממנו כמעט כליל: היבטים חברתיים-תרבותיים בחייהם ובעבודתם של שוחטים יהודים, המשתייכים למגזר הדתי-חרדי במדינת ישראל. המחקר הנוכחי עוסק בתרבות ובמשמעות. הוא עומד על המשאבים והמבנים התרבותיים המאפשרים לאדם להיות שוחט, מתוך שאיפה לפתוח צוהר לעולמם של השוחטים, ולקדם את ההבנה באשר להתמודדויות הספציפיות-תרבותית, שעיסוק זה טומן בחובו. המחקר מתייחס לאוסף של זירות, בהן השוחט – כסובייקט וכתופעה חברתית – מתכונן מחד, ומאותגר מאידך. כמחקר תרבותי, עבודה זו מבקשת להתחקות אחר המנגנונים התרבותיים סביבם מתארגנת השחיטה הכשרה, והשוחט היהודי, כדמות מרכזית דרכה ובאמצעותה היא יוצאת לפועל. עבודה זו מתמקדת בשאלת האלימות שבשחיטה – כיצד היא מתאפשרת, כיצד היא הופכת ללגיטימית, וכיצד שוחטים מיישבים בינה לבין רגשות ואינטואיציות מוסריות שמנוגדים לה.

הטענה המרכזית של המחקר התהוותה תוך הבנת המשמעות התרבותית של השחיטה כאקט של הבחנה בין אדם לחיה, המושרש בסדר החברתי, וחיוני להרחקה של אלימות מהמרחבים האנושיים. במבט-על, התמה המארגנת ״חייתיות מול אנושיות״, עומדת בבסיס ההיגיון של הגבולות המגוונים שהונכחו לאורך פרקי הממצאים, בין אם היו אלו גבולות פנים-סובייקטיים, אתניים, מוסריים, או קשורים להבדלים בין סוגים שונים של אלימות.

הסוגיות המעסיקות את המחקר הנוכחי מייצגות ידע אמפירי חדש, אשר עתיד להרחיב את כיווני ההתבוננות התיאורטיים הקיימים במדעי-החברה, בזכות שילוב תחום הידע הסוציולוגי והאנתרופולוגי, עם תחום המחקר העוסק בקשר אדם-חיה (Human-Animal Studies).

מחקר זה נטוע בעמדה אונטולוגית, ונשען על אפיסטמולוגיה קונסטרוקטיביסטית-פרשנית. כפועל יוצא מגישה זו, מדובר במחקר איכותני, העושה שימוש בעקרונות התיאוריה המעוגנת בשדה. נעשה שימוש בכלי מחקר כגון ראיון עומק ותצפית כמקורות מידע ראשוניים; ושיחות לא פורמליות, ומקורות תרבותיים - כגון ספרות קאנונית, קונטרסים ועלונים - כמקורות מידע משניים.

ממצאי המחקר מבוססים על 35 ראיונות עומק מובנים-למחצה עם בעלי תפקיד בענף השחיטה, מתוכם 30 עברו הכשרה לשחיטה, והתנסו בה בפועל, וכל היתר היו קשורים לענף ולמקצוע בצורה מובהקת (למשל, משגיחי כשרות במשחטות ובבתי מטבחיים).

פרק המבוא מספק רקע כללי אודות שחיטה וטביחה של בעלי-חיים בתעשיית הבשר, וסקירה של המחקר בנושא זה עד כה. כמו כן, הוא מספק את ההקשר במסגרתו פועלים השוחטים, דהיינו, את הרקע על הענף ומקצוע השחיטה הכשרה, ואת ההיבטים של השחיטה כפעולה ביורוקרטית-מאורגנת. בהמשך, תוצג סקירת ספרות, הנוגעת לדיסציפלינת יחסי אדם-חיה. זו מהווה נדבך חשוב בהבנה של טענות המחקר כתוצר של שילוב בין תחומי ידע. חלק חשוב נוסף של המבוא, יתייחס למסגרת האנליטית הכללית של המחקר, הנשענת על שלושה צירים תיאורטיים – סדר חברתי, עבודת גבול ואלימות – ומאפשרת להתבונן על הממצאים מנקודת מבט, היוצרת טענה מרכזית.

פרק הממצאים הראשון עומד על הדרכים בהן שוחטים מבינים את הקשר בין בני-אדם לבעלי-חיים, ואת משמעות השחיטה בהקשר זה. הממצאים העלו, כי תפיסות של בעלי-חיים, ושל שחיטה, הינן מורכבות ודינאמיות. הדינאמיקה נובעת מהרפרטוארים התרבותיים של השוחטים, המאפשרים ראייה תועלתנית של החיה, אך גם היבטים של חמלה והזדהות. בניגוד למטאפורת הרשת של לאטור, הרואה מצבים של ״טיהור״ והבחנה, המתקיימים בשלווה יחסית לצד מצבים של ״הכלאה״ וטשטוש (Latour, 2005), ממצאי המחקר הנוכחי העלו תמונה של מאבק בין שני ערכים סותרים, אי נוחות, וצורך ליישב את הסתירה ביניהם. תמונה מורכבת זו מתוארת דרך מטאפורת ״הדלי המחורר״, שהדגימה את מאמצי המרואיינים לסדר את העולם באופן שיעמיד גבול ברור בין הקטגוריות אדם וחיה.

במהלך הפרק, מודגם כיצד תפיסות אלו של יחסי אדם-חיה בקרב השוחטים, מאפשרות מקרה ייחודי של עבודת גבול. ״השחיטה הכשרה״ יוצרת הבחנה בין מה שמותר וצריך לעשות לחיה, לעומת מה שאסור לעשות לאדם, ומצד שני, היא גם זו שמייצרת פוטנציאל למיזוג בין השניים, באמצעות אכילת גופה של החיה. כפי שיודגם בפרק זה, הסכנה שבטשטוש הגבולות, שטמונה בפרקטיקת השחיטה, לא מובנית כמאמץ לערער על הגבול, כפי שאחרים אפיינו טשטוש גבולות (Tilly, 2004; Wimmer, 2008a; 2008b), אלא כניסיון להתמודד עם המורכבות של התפיסות האמביוולנטיות ביחס להבדלים בין הקטגוריות, ולהשיב את הסדר על כנו.

דרך פרק זה, ניתן לראות כיצד המקרה הפרטיקולרי של שחיטה כשרה ואכילת בעלי-חיים מדגים את כוחה של ההבניה החברתית, ושל המנגנונים התרבותיים, לגשר על הפער בין העולם הפיזי לעולם המשמעות.

פרק הממצאים השני עוסק בהבניה של הבדלים במוסריותן של קבוצות אתניות-לאומיות, שהן גם קבוצות מקצועיות. הבניה זו מתבטאת הן בהבחנות השיחניות שעושים השחקנים עצמם, והן במנגנונים המבניים-מטריאליים התומכים בה.  פרק זה מתבונן על האופן שבו התנאים המאפשרים ״להיות מוסרי״ באתר השחיטה, אתר של ״עבודה מלוכלכת״, מעוגנים בשיח דתי ואתני, ומתווכים דרך גופם של בני-אדם ושל בעלי-חיים, המשמשים כמשאב דרכו מסומנים הגבולות המוסריים הללו.

מטרת פרק זה הינה להראות כיצד הבניית הגבולות הללו איננה סמלית בלבד, אלא גם חומרית. כלומר, היא נשענת על הרמה החומרית, בנוסף למשאבים תרבותיים כדימויים וסטריאוטיפים.

הפרק מחולק לשני מוקדים, שכל אחד מהם קשור להיבט אחר של הגישה לאמצעים המאפשרים להיות מוסרי (Graeber, 2011). המוקד הראשון עוסק בשיח כפרקטיקת גבול אתנית-לאומית, וספציפית בהבניה הדיסקורסיבית של השוחט היהודי את עצמו כאדם בוגר ומוסרי יותר מעמים אחרים. הבניה זו נחוצה, לאור העובדה שאתר השחיטה נתפס, מחד, כאתר של עבודה מלוכלכת, ומאידך, כאתר של עבודת קודש. דו-ממדיות זו של אתר השחיטה, מאפשרת למרואיינים למסגר את השחיטה הכשרה כאקט מוסרי במהותו, ולייחס אותו לקבוצת הפנים; ומצד שני, למסגר את העבודה באתר השחיטה כעבודה מלוכלכת מוסרית, באמצעות הטלת האחריות לאכזריות ואלימות באתר השחיטה על אחרים. בנקודה זו, אתניות משמשת משאב זמין, שבו סטריאוטיפים אתניים מוכנים מראש, מסייעים לבצע הבחנה מוסרית בין ״אנחנו״ ל״הם״, ללא מאמץ גדול.

המוקד השני של הפרק עוסק בתנאים המבניים, כגון השכר, תנאי וכלי העבודה, וחלוקת המרחב, המאפשרים לשוחטים לסמן את הגבול, ולכונן עצמם כמוסריים, בד בבד עם הבנייתם של הפועלים הערבים כאלימים. תנאים אלו מעוגנים בחומר, ותומכים במבנה המוסרי, המעמיד את היהודי-שומר-המצוות בראש ההיררכיה המוסרית. מוקד זה התייחס לאתר השחיטה כארגון עבודה, שהארכיטקטורה המרחבית שלו תומכת בנגישות מרחבית דיפרנציאלית לאלימות, ובמבנה שכר שונה לשוחטים ולפועלים, המוביל למתחים בין הקבוצות בארגון.

הסדר מוסדי ייחודי נוסף הנדון בפרק, הוא מה שאני מגדירה כ״אינסטרומנטים של גבול״ – עזרים חומריים המגויסים לסימון גבול מוסרי ולשימור הפרדות קטגוריאליות – במקרה זה סכין השחיטה, המכוננת כ״אינסטרומנט של חמלה״, לעומת ״אינסטרומנטים של אכזריות״, הנתונים בידי קבוצות אחרות באתר השחיטה.

פרק הממצאים השלישי מבקש להבין כיצד שוחטים חווים, מפרשים ומתמודדים עם הסוגיה הרגשית ביחס לעבודתם. סוגיה זו נבחנה בשלבים השונים במהלך העבודה עצמה, וכעמדה רגשית כללית ביחס למקצוע שבחרו. בנוסף, נותח האופן שבו רגשות אלו קשורים למבנים ותהליכים, חברתיים ותרבותיים, מקומיים ורחבים יותר, הכוללים את החוויה הרגשית, את אופני הביטוי הרגשיים ההולמים בקהילה, שעל בסיסם התחנך השוחט בצעירותו, ואת אופני ההתמודדות עם רגשות.

חלקו הראשון של הפרק נע בין האישי לתרבותי – בין הגוף הפרטי שחווה רגש, המשמעויות האישיות שהרגש הזה מעורר, והמשמעויות התרבותיות שמכתיבות את המשמעות החברתית של הרגש. תנועה זו מוגדרת באמצעות המושג ״הגירה רגשית״, המתאר את המעבר בין תרבויות רגש בעלות סדרות חוקים מובחנות, אשר כמוהו כהגירה, הדורשת מהפרט הסתגלות ואימוץ של חוקים חדשים. בחלק זה של הפרק, הצורך ב״הגירה רגשית״ הדגים כיצד התרבות ״מיישרת״, מבחינה רגשית, באמצעות דרישות טכניות, ציוויי פעולה, הסברים קוגניטיביים והרגלים - את כל הפרטים בעלי העמדות הרגשיות השונות.

כפי שיוראה לאורך הפרק, התרבות מספקת לאדם סטנדרט רגשי לשאוף אליו, לצד כלים להתמודדות עם הפער שעליו לצמצם, על-מנת להתאים לאידיאל התרבותי. בחלק השני של הפרק, יתואר אותו מערך התמודדויות שמספקת התרבות לשוחטים, החל בסוציאליזציה אישית, וכלה בטכניקות ובהגיונות תרבותיים, כגון נרמול של חוויה פיזית רב-משמעית; משמוע הגוף לבצע פעולה מוכתבת תרבותית; התמקדות בהיבטים הטכניים של הפעולה בעת ביצועה; חזרתיות על הפעולה, עד להשגת התרגלות; והגיונות מפורשים שנטועים בגנטיקה התרבותית העמוקה, בדגש על ״רגש ושכל״, באמצעות כתבי הקודש. דרך הדיון ב״שכל" ו"רגש״, יודגם גם כיצד מרואייני המחקר משרטטים גבול פנימי בין חלקי נפש, עד כדי תפיסה של פיצול והיררכיזציה ביניהם.

לאורך הפרק, יונכח האופן שבו התרבות הדתית, לצד היותה מקור לנחמה והשתייכות, ולמשמעות בחיים, אפשר שמהווה, במקרה זה, גם מקור לניכור של הפרט מחלקים מסוימים שלו, והתרחקות מעצמי רגשי שנבנה באופן ייחודי לאורך חייו. תוך התייחסות לכתביה של הוכשילד (Hochschild, 1983), טענתי כי ״דמי החברות״ הרגשיים שאנשים ״משלמים״ לתרבות, גבוהים לאין ערוך מ״דמי החברות״ הרגשיים שהם ״משלמים״ כעובדים בשכר, וכי הדרישה לבצע את השחיטה הכשרה ללא היכנעות לרגשות הינה דרישה אמונית, ולא רק דרישה מקצועית.

טענה נוספת שעלתה במסגרת הפרק, נגעה לסימולטניות רגשית, אותה ביטאו מרואייני המחקר, אשר התבטאה גם במחקרים אחרים שעסקו ברגשות. בהקשר זה, נמצא שניסוח סימולטני של רגשות פעל כריצוד פנימי בין שתי עמדות רגשיות סותרות.

פרק הממצאים הרביעי עוסק בפן המוסרי של השחיטה הכשרה, ומתאר את ההצדקות המוסריות שהשוחטים משתמשים בהן, בתהליך אישוש זהות אישית-מוסרית, תוך תיקוף המוסר התרבותי המקומי.  זאת עשו הם דרך משא ומתן למול שיחים מוסריים מתחרים שהוצגו בפניהם בראיון, וספציפית, השיח המתנגד למתודת השחיטה הכשרה, והשיח של זכויות בעלי-חיים וטבעונות.

מטרת הפרק היא אפיון קווי המתאר המוסריים, שהמרואיינים משרטטים לפרקטיקת השחיטה הכשרה, וגיבוש הבנה לגבי ההיגיון התרבותי של המוסר המקומי. הממצאים של הפרק התארגנו סביב שלוש טענות, או מוקדים:  הראשון עסק בקשר בין רגש למוסר; השני עסק בתנאים חברתיים של מוסר, וספציפית, נגע להיבטים אינדיבידואליסטיים לעומת קולקטיביסטיים; והמוקד השלישי דן בהיבט הכמותי של מוסר. סביב שלושת המוקדים, התבהרה חלוקה למה שנחשב מוסרי, מה שנחשב לא מוסרי, ומה שנחשב למה שהגדרתי ״אנטי-מוסרי״.

הטענה הראשונה התייחסה לאופן שבו מתבצעת הריגת בעלי-החיים, במקרה זה, שחיטה כשרה. היא כללה פרספקטיבה מוסרית, שלוקחת בחשבון את יחסי הגומלין בין ביולוגיה, המתגשמת באינטואיציות מוסריות, לבין לתרבות, המתנסחת כאמונות והצדקות מוסריות. המרואיינים פנו להצדקת השחיטה הכשרה, כמתודה תרבותית-פרטיקולרית, באמצעות הכרה בסמכות המאפשרת אותה, היא הא-ל וכתבי הקודש. מעבר להיתר העקרוני להרוג בעלי-חיים לצורך אכילה, הכרה זו הייתה גם כרוכה בהנחיות לגבי אופן הביצוע של השחיטה הכשרה. לעומת זאת, חשיפה לצורות אחרות של טביחת בעלי-חיים, גררה תגובות שחשפו את הפן האינטואיטיבי של המוסר, כאשר השוחטים טענו, כי טביחת בעלי-חיים שלא באמצעות השחיטה הכשרה, היא בעצמה אקט לא מוסרי.

הטענה השנייה עסקה במהות העקרונית של הריגת בעלי-חיים לצורכי מאכל, לעומת בחירה בסגנון חיים של הימנעות מאכילת בשר. עיקר הטענה נגע לתנאים חברתיים של מוסר, וספציפית אינדיבידואליזם לעומת קולקטיביזם. להשקפתם של השוחטים, טבעונות וצמחונות מייצגות את הראשון, ואילו אכילת בשר מייצגת את השני. מן הממצאים עלתה תמונה, לפיה טבעונות היא פרקטיקה ״אנטי-מוסרית״, באשר היא מצטיירת כתופעה שמדגימה ״בלבול מוסרי״. זאת, כיוון שהיא חותרת תחת סדר חברתי, המתאפיין בחלוקה לקטגוריות ברורות. באופן זה, הטבעונים מצטיירים בעיני השוחטים, כמי שקובעים עקרונות מוסריים על בסיס התרשמויות אינדיבידואליסטיות באופיין, בעוד שהם עצמם נותנים עדיפות לתפיסות מוסריות שהן קולקטיביסטיות באופיין, ואשר מקורן בעקרונות מוסריים משותפים, ובסמכות יציבה. 

הטענה השלישית התמקדה באופן שבו מוסר מתורגם למונחים כלכליים, דרך תפיסה של רגשות כמהות כמותית מוגבלת. היא התבססה על תפיסתם של השוחטים את הטבעונים כמי שמשקיעים משאבי רגש בבעלי-חיים, במקום להשקיע אותם בבני-אדם. תפיסה זו השפיעה על השיפוט המוסרי של שוחטים כלפי טבעונים, באופן שמסמן את האחרונים כלא מוסריים, ויותר מכך, הנכיחה את ההנחה הבסיסית, לפיה רגשות הם מהות כמותית שיש לנהל בהתאם לעקרונות מוסריים ברורים, מה שמעמיד את החוויה הרגשית בכריכה אחת עם עקרונות מוסר תרבותיים.

פרק הממצאים החמישי עוסק באופן שבו המרואיינים מגדירים ומתמודדים עם האלימות שבשחיטה, ובשאלה, מהו הקשר בין סוג זה של אלימות למבצעה. המענה לשאלות אלו עבר בהתמקדות בממד המילולי של האלימות, וספציפית, דרך מטאפורות שגויסו לתיאור השחיטה, במונחים של יחסים חברתיים מעולמות תוכן שונים: יחסי רופא-חולה, יחסי חייל-אויב, ויחסי הורה-ילד. דרך המטאפורות ששימשו את המרואיינים, עלו היבטים אמביוולנטיים, שהיו קשורים לביצוע פעולה אלימה, לצד היבטים נורמטיביים ולגיטימיים של הפעולה, שיצרו הבניה של השחיטה כעבודת קודש.

לאורך הפרק, עלתה הבחנת-משנה בין ״אלימות מועילה״ לבין ״אלימות לשמה״, והגבול ביניהן, אשר עובר בשוחט עצמו, באמצעות ״מבחני רגש״ – טכניקות תרבותיות, שסייעו לשוחט לבצע הבחנה בין הסוגים. הפרק מראה כיצד הבחנות-המשנה, והקשר בין פעולה אלימה למבצעה, נתמכים תרבותית בנרטיב הפומבי ״מזל מאדים״. לפי נרטיב זה, הנולד במזל מאדים דינו להיות שופך דמים. נרטיב זה מכיר במנעד רחב של התנהגויות אלימות, הנעות בין אלימות לגיטימית לבין אלימות לא לגיטימית, והוא מעמיד את השוחט כשליח ציבור, שעבודתו נחוצה מבחינה תרבותית, מצד אחד, וכחשוד תמידי, שעליו להישמר שלא לחצות את גבולות האלימות המקובלת, מצד שני. נרטיב זה מסייע לשוחט לשרטט את המרשם ״להיות אלים באופן מקובל״, העובר בהתמקדות בפן הרציונלי של השחיטה, תוך דיכוי הפן הרגשי שלה; ולבצע בדיקות עצמיות, דרכן הוא מוודא שלא חצה את הגבול והפך מ״שוחט״ למי ש״עובד בשחיטה״.

בפרק זה, השתקף המשא ומתן המתרחש סביב הפן האלים של השחיטה, והאופן שבו מתכוננת השחיטה כאלימות של הסדר - אלימות שיש לה חלק בסימון הגבול בין קטגוריות חברתיות.  

מחקר זה, העוסק בשחיטת בעלי-חיים, מעניק לדיסציפלינת יחסי אדם-חיה נדבך נוסף בהבנה של יחסים אלו. המחקר מרחיב את הפריזמה מהאנושי אל עבר החייתי והקשר של האנושי עם החייתי, וחושף אפשרויות חדשות להתבונן על תיאוריות קיימות. זאת, בדגש על נקודות מבט להתבוננות על אלימות, וחקר ההיררכיזציה המוסרית של קבוצות אתניות. כמו כן, המחקר מציע התבוננות על האופן שבו כלים תרבותיים מסוגים שונים, בהקשר הפרטיקולרי של השחיטה הכשרה, משחקים תפקיד בניהול רגשות, וכן נקודות מבט חדשות על הקשר בין רגשות, מוסר ותרבות.