האתניות של חב"ד- תאולוגיה מול פרקטיקה

חסידות חב"ד, שמקורותיה ביהדות מזרח-אירופה, ידועה בזיקתה לחברה הכללית בזכות פעילותה הדתית בעולם היהודי. כך היא מבקשת להצטייר 'כלל ישראלית' . במחצית השנייה של המאה העשרים פנתה חב"ד גם אל יהודי צפון- אפריקה.

פעילות זו גובת ה בתיאולוגיה שהתמודדה עם שאלת הפערים האתניים, בין חב"ד האשכנזית לבין חסידיה מקרב יהודי המזרח. בתוך כך אפשר היה ללמוד כי חב"ד היא מ בין הקבוצות החרדיות הבודדות שפתחו שעריהן ליהודי ארצות האסלאם, הסכימו להטמיע את ה נענים לתורתה בקהילותיה, בתמורה להיפרדות ממנהגים, לבוש, ליטורגיה והלכה שמקורם בארצות המוצא. חב"ד הציעה , ועודה מציעה, למצטרפים אליה מרחב חיים דתי 'כלל ישראלי' כלומר על-עדתי אך, במלבוש המנהגים; ההלכות; דרך ההתארגנות והאמונה הנוהגים בחב"ד.

במחקר זה, אציג את הרעיון העומד מאחורי מה שאכנה ' תאולוגיית ההטמעה של חב"ד'. אעשה זאת באמצעות ניתוח ספרות חב"ד המתייחסת לסוגיה זו. אך במקביל גם אבחן את יישומה, גבולותיה והפרקטיקות הנלוות להטמעה, באמצעות סיפורם של חמישה עשר חסידי וחסידות חב"ד ממוצא מזרחי*.

ממצאי המחקר מלמדים ש חסידים ממוצא מזרחי בחב"ד חווים אתניות דואלית: מצד אחד, הם דוחים כל עיסוק גלוי במוצאם האתני מתוך מחויבות לתאולוגיה העל-עדתית המטמיעה של חב"ד זו המסתכמת בקביעות האדמו"ר השביעי כמו 'אין חילוק' בין אשכנזים לספרדים בחב"ד. ומצד אחר, מבצבצת מתוך סיפור חייהם מודעות אתנית המגיבה אל אבחנות אתניות הנוכחות בכל זאת בחיי היומיום בחב"ד ומבחינות בינם לבין חסידים שמוצאם אשכנזי.

בשונה מהשוליות האתנית שחווים מזרחים בחברה החרדית, חסידים ממוצא מזרחי בחב"ד משתמשים בתביעה האדמ"ורית להיטמעות כאמצעי משמעותי כנגד פרקטיקות גזעניות ושיח מפלה שחב"ד אינה פנויה ממנו.
 

*בעבודה זו אני נוקטת לסירוגין במונחים: 'מזרחים' 'וספרדים'- בהתאמה למונחי השדה וספרות המקור, שניהם רלוונטיים אל אלה שמוצא משפחתם בארצות ערב והבלקן.